מוקדש לאתי-
כתבתי את זה בבת אחת ביום חמישי, לאחר שנודע לי על מותה של מכרה מהתקפת לב, צעירה בגופה וברוחה, מלאת חיים ותלתלים משגעים, בת שישים הייתה, יהי זכרה ברוך
איך מוות של מישהו מטיל בך ספק
ביכולת ובעמידות שלך בכוח שלך להאחז
בדברים הללו שהם מובנים מאליהם כרגע
למשל זה שאתה יכול להתעלם מהתקתוק שלא פוסק
שועט קדימה גם כשאתה במשחק הזה
הַיְיד אֶנְד סִיק
מסתבך סביב עצמך במעגלים
כמה קטנוני מצידך הצורך הזה לדעת ולתכנן
את הרגעים הללו שנותרו לך עוד לנשום אויר
להאבק ביכולות שלך, לנסות לחלום, ללאגור כוחות, להלחם,
לוותר, לרפרף, לשקוע, להתפרץ
לעשות תנועות גדולות ועוד תנועות גדולות בחלל
לנסות לתפוס מקום
מוות נותן פרופורציה אחרת לחיים תמי, חכם השיר אהבתי מאוד את "לעשות תנועות גדולות ועוד תנועות גדולות בחלל לנסות לתפוס מקום" החיים בשבילך הם בעיקר תנועה בחלל,וזה מקסים
היי חני,
תודה. ושנמשיך לעשות תנועות גדולות, ועוד
יפה, אבל למה בלשון זכר דווקא?
לד.
נכון, כנראה הרגל…
שיר יפה. על הצורך (האבוד) להשאיר חותם בעולם.
אצלי זה בדיוק להפך.
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=9751&blogID=236
שמתי לב שאת מרבה להשתמש בניבים באנגלית. מהיכן נובע הצורך הזה?
חג שמח
גיורא
היי גיורא,
תודה על הקריאה והתגובה.
בעניין צרכים: אני לא חושבת שהשיר הוא על צורך להשאיר חותם. זה שיר על הניסיון העילג שלנו לשרוד, ועל הקיום היומיומי שלנו, וכמה הוא שביר, ואיך אנחנו לא תופסים את זה.
ועל הצורך לאנגלית: זה גם לא צורך, פשוט אני מנסה לכתוב לעיתים בשפת דיבור, ואם תשים לב, כולנו מערבים אנגלית פה ושם כשאנחנו מדברים. חג שמח!